מיכה אולמן הוא מן הבולטים והחשובים בפסלי ישראל. עבודותיו הייחודיות, בעיקר בפסלי בורות למיניהם, מאופיינות בדיאלוג מרתק בין החומר לסביבה, להיסטוריה, לפוליטיקה ולזיכרון. פסליו זכו להערכה רבה בישראל ובעולם. פסלי חוצות שלו מוצגים דרך קבע במקומות ציבוריים, ופסלים אחרים מוצגים בתערוכות רבות מן השורה הראשונה של האמנות העולמית.
רייצ’ל וויטריד היא אמנית בריטית המתמקדת בעיקר ביציקות של חללים. הרעיון העיקרי הנדון בעבודותיה של וויטריד הוא העיסוק בחסר, במה שלא נוכח, וזאת על ידי יציקת חללים שונים מתוך הסביבה הביתית והאורבנית. נושאיה יהיו לקוחים מתוך קשת של חפצים או אלמנטים שבהם אנשים יכולים להשתמש, לאחוז או לאכלס. אנו צופים בחפץ או באיזכור לחפץ שמוכר לנו משימוש יומיומי, ומנסים להשלים את החסר, לדמיין את החלקים שלא נמצאים, לדמיין את התחושות שעולות בנו כשאנו משתמשים בחפץ , במזרן, כיור, שולחן וכו’.
מיכה אולמן יצר את האנדרטה “הספרייה הריקה” שבריצפת כיכר בבל, אנדרטה לזכר שריפת ספריהם של סופרים יהודים וסופרים שנחשבו לליברלים וקומוניסטיים, בכיכר בבל ב 10 למאי 1933. באותה כיכר, שנקראה אז כיכר האופרה, נשרפו בערב אחד כ 20,000 ספרים בידיהם של סטודנטים ופרופסורים נאצים, בניצוחו של שר התעמולה יוזף גבלס. נשרפו ספרים של היינריך היינה, תומס מאן, פרויד, מרקס ועוד, כל זאת בלווי תזמורות נאציות ולקול תשואות ההמון.
האנדרטה היא למעשה חדר תת קרקעי שבתוכו מדפים לבנים ריקים אותם ניתן לראות רק מהחלון שבתקרה - שהינה למעשה רצפת הכיכר. ליד האנדרטה הוצב לוח מתכת המצטט את הדברים שאמר היינריך היינה בשנת 1820 : “זו רק ההקדמה, במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם אנשים”. ראיית הנולד שלו אכן מפליאה! לוח נוסף מספר על אירוע שריפת הספרים ב-1933.
3. השווה בין היצירה של וויטריד לבין היצירה של אולמן
אוסקר מוניוז
זה למעלה משלושה עשורים מגבש האמן הקולומביאני, אוסקר מוניוז, גוף עבודות נכבד ומרשים, ובמסגרתו הוא חוקר את מעמד הדימוי בזיקתו לזיכרון. מוניוז, מן האמנים העכשוויים החשובים בארצו, מעורר עניין רב גם בזירה הבינלאומית. בתנועתה החופשית בין צילום, הדפס, רישום, מיצב, וידיאו ופיסול, קוראת אמנותו תיגר על הגדרות מדיומליות, ובאמצעות שימוש בתהליכים חדשניים היא מטשטשת את הגבולות בין תחומי עשייה אלה.
מוניוז רכש את השכלתו האמנותית בעיר קאלי שבקולומביה, עיר שבה צמחה תנועה תרבותית רב-תחומית נמרצת, שכינסה יחדיו אנשי ספרות, צלמים, קולנוענים ואמנים פלסטיים, רבים מהם - ביניהם קרלוס מאיולו, לואיס אוספינה, פרנל פרנקו ואנדרס קאיסדו - נחשבים לחלוצים בתחומם. נוף אנושי ורעיוני זה הוא שהיווה רקע לשנים המכוננות בהתפתחותו של מוניוז כאמן.
בראשית דרכו התמקד מוניוז ברישומי גרפיט גדולי-ממדים, ובהם נתן ביטוי לעליבות האופיינית לבתי השיכון העממיים ולדייריהם, רישומים שהיו עתירים ברימוזים פסיכולוגיים עזים. במרוצת הזמן נוספו לעבודותיו איכויות ומאפיינים שונים, אשר מאז שבים ומופיעים בעבודותיו: מעורבות בסוגיות חברתיות, שליטה טכנית בחומרי הגלם של היצירה, שימוש בצילום ככלי לקיבוע הזיכרון, וחקירה מתמדת של האפשרויות הדרמטיות הגלומות באור ובצל ליצירת דימוי. עבודתו של מוניוז משלבת בין הגישה הפנומנולוגית של המינימליזם - בכלל זה הדגשת יחסי הגומלין המתקיימים בין העבודה, הצופה והחלל המכיל אותם - לבין אופיה ה”חקרני” של אמנות המעורה חברתית.
באמצע שנות השמונים החל מוניוז להתרחק משיטות העבודה המסורתיות (כגון רישום בפחם על נייר) ולהתנסות בתהליכים ובמצעי עבודה חדשים, אולם רק בראשית שנות התשעים החל לקרוא תיגר על הרישום, על ההדפס ועל הצילום מתוך גישה רדיקלית חדשה. בד בבד, החל לחקור את היחסים שבין העבודה והחלל שבו היא מוצבת, לבין הצופה ותפקידו, וכן את משמעות הזמן החולף בתהליך בניית הדימוי.
החלטתו לזנוח את הטכניקות ואת הפורמטים המסורתיים, ועם זאת להוסיף ולהסתמך על המקורות ועל המנגנונים הראשוניים שלהם לשם חקירת הארעי ובן-החלוף, הניבה עבודה המעוגנת באיכויות הסגוליות של חומריה, ובה במידה - באסוציאציות הפואטיות הגלומות בחומרים אלה. השימוש הטרנסצנדנטלי במרכיבים היוליים (מים, אוויר ואש) בתהליכים שונים, מעיד על המתחים הפנימיים שביסוד מעגלי החיים, הקיום והמוות.
מונומנטים ואנדרטאות זיכרון, שתפקידם לקבע את הזיכרון - קרי, להפוך לכלים המנציחים אירוע נתון לעתיד - תלויים, בסופו של דבר, בהקשר ההיסטורי; על-פי-רוב הם מאבדים בהדרגה את יכולתם לגלם את הדבר שאותו הם מבקשים להנציח, ונותרים בבחינת מבנים דוממים, שאינם מייצגים דבר זולת חומריותם הם. הדימוי הבלתי יציב בעבודותיו של מוניוז, המיטלטל דרך קבע בין נוכחות להיעדר, מתברר, למרבה הפרדוקס, דווקא כיעיל יותר בתור אנדרטה או מונומנט, כיוון שהוא מתייחס באופן פואטי לאופיים הקיקיוני של הקיום האנושי, של הזיכרון ושל ההיסטוריה. עבודתו של מוניוז חורגת מאנקדוטה נתונה זו או אחרת או מעובדה היסטורית מוגדרת, ומבקשת לייצג את המצב האנושי, את ארעיותם של החיים עצמם, את הזיכרון הטרום-זיכרוני, זה שלא ניתן לזכרו, השולח אותנו חזרה אל מקורות הזמן.
הנושאים המרכזיים המעסיקים את אוסקר מוניוז הם זיכרון, הנצחה והשכחה בהקשרים פוליטיים. כאמן קולומביאני נלוות לעבודותיו משמעויות הנוגעות לדיכוי ולתופעות השגורות במשטרים דיקטטוריים, כגון חטיפות והעלמות של אנשים. דימוי הדיוקן, כהתגלמות של דימוי אנושי באשר הוא, חוזר ברבות מעבודותיו. מוניוז משלב טכניקות צילום וידיאו עם חומרים כגון מים, אבק ופחם ועם פעולות כגון נשימה, נשיפה והתאדות. בעבודת הווידיאו Re/trato המוצגת כאן, מעביר מוניוז בצורה פואטית את הרעיון כיצד ניתן להחיות דימוי ולהעלימו בעת ובעונה אחת. בעוד הוא משלים עם מכחולו צד אחד של הרישום, סימני המים מתייבשים ונמוגים בצדו השני, וכך עד אינסוף; מהירה ככל שתהיה תנועת ידו, לעולם היא לא תוכל להשלים את הדיוקן. באופן זה דן האמן באופן מטפורי בפגיעותו של הדימוי האנושי ובטבעו הקיומי החולף של האדם. הניסיון הסיזיפי לשמר ולהנציח את הדימוי מעלה מחשבות גם על מגע ידו של האמן ועל הכשל העומד ביסודו של הייצוג האמנות
1. צפה בשני הסרטונים הבאים
2. בחר באחת משתי הטכניקות בהן מוניוז משתמש ועבוד לפי ההוראות:
1. ציור בתוך כיור מלא במים:
- מלא כיור במים וסגור אותו עם פקק.
- צייר בתוך המים באמצעות מכחול ודיו.
- שחרר את הפקק וראה מה קורה לציור.
2. ציור עם מים על משטח בטון.
-בחר משטח בטון הנמצא בשמש.
- צייר על המשטח באמצעות מכחול ומים.
* דאג לצלם את התהליך מתחילתו ועד סופו במצלמת וידאו.
ב. העלה את הסרטון לבלוג השיעור.
ג. צפה בסרטונים של חבריך לכתה והעבר ביקורת על לפחות שניים מתוכם.
קורנליה פרקר
פרקר למדה ב”בית גלוסטרשייר”, המכללה לאמנות ועיצוב (1974-1975) וב ”ולברהמפטון” (1975-1978). היא קיבלה את משרד החוץ שלה מקריאת האוניברסיטה בשנת 1982 תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת וולברהמפטון בשנת 2000, באוניברסיטת ברמינגהם (2005) ואוניברסיטת גלוסטרשייר (2008). בשנת 1997, היתה קורנליה פרקר בין המועמדים לפרס טרנר. פארקר הוא נשואה, יש לה בת אחת, והיא חיה ויוצרת בלונדון.
בעבודותיה, קורנליה פרקר מחפשת את הדברים שהם מעבר לשליטתנו, את המהלך והשינויים שעוברים על חומרים, חפצים, וכך היא מתחברת לנושא הזכרון, מה היה החומר שאנו רואים לפנינו בעבר, מה עבר עליו, וכו’.
כריסטיאן בולטנסקי החל את הקריירה האמנותית שלו בסוף שנות ה-60. תערוכת יחיד ראשונה הוא הציג בפאריס כשהיה בן 24, ב-1968 - השנה בה התרחשו בה מהומות הסטודנטים שקראו לשינוי חברתי. בתערוכה הציג לצד רישומים גם סרט שכותרתו היתה “החיים הבלתי אפשריים של כ”ב”.
במשך שנות ה-70 המשיך בולטנסקי לפתח את עניינו בביוגרפיות בדויות כשהוא משתמש בחפצים שהיו, או לא היו, שלו בילדותו ובתצלומים אמיתיים או מבוימים. העיסוק בביוגרפיה פיקטיבית עמד במרכז העבודה שלו שהוצגה ב”דוקומנטה” בקאסל ב-1972, התערוכה הבינלאומית המרכזית הראשונה שבה השתתף. החל במחצית השנייה של שנות ה-70, ובמיוחד אחרי 1984, הוא יצר סדרה שנקראה “אנדרטאות” והורכבה מתצלומים. בעבודות אלו נעשה העיסוק בשואה למוצהר. מאז יצר בעיקר מיצבים, פעמים רבות בחללים המשמשים לטקסים דתיים, ובלט כאמן שאינו תופש אמנות כבידור אלא, כפי שהצהיר, כתחליף לתפילה או לכל הפחות מקום לחשיבה.
האמנות של בולטנסקי מסרבת להיכנס למגירה כלשהי. הוא אינו חושש מדרמטיות וישירות, או ממתיחת טווח הרגש של הצופה עד למקום שבו האחרון מרגיש שכל תצלום, כל צללית וכל בגד ריק היה יכול להיות שלו והיה יכול להיות חלק מזיכרונו האישי. את התחושה הספציפית הזאת של חרדה בולטנסקי מצליח לעורר ולהנכיח היטב עד שהיא נהפכת לאוניברסלית. לקריאה מורחבת:
.jpg)